יום ראשון, 13 בנובמבר 2011

יאללה, תחזרו לגלגל קובה...

ד"ר ענת קופ
יועצת ארגונית ומנהלת שותפה בחברה

לפני כשנה עתר ארגון המשפטניות "איתך-מעכי" לבג"ץ נגד הדרת הנשים מ"וועדת טירקל" שבדקה את אירועי המשט לעזה. המשפטניות האמיצות זכו ובג"ץ קיבל את טענת העותרות כי הרכב של גברים בלבד אינו ראוי, מצמצם את הפרספקטיבה לזווית מגדרית גברית בלבד ולכן פוגם במסקנות הוועדה. בג"ץ חייב את הממשלה להכיל את חוק שיווין זכויות האשה המחייב ייצוג נשי והורה לוועדה לצרף אליה אשה.
למרבה ההפתעה, הדבר לא קרה.
מה יש לנשים לחפש בוועדה זו ?
הרי לוועדה זו תהיינה השלכות על גברים בלבד...

הריני לבשר לכם ולכן, שלא רק שהדבר לא קרה, אלא שגם בוועדה החדשה, "ועדת שמגר", האמורה לדון ולקבוע עקרונות לניהול מו"מ לפדיון שבויים, אין אף אשה. לכל הדעות החלטות רציניות ומרחיקות לכת. מסתבר שהרחם שלנו חשובה מאוד, אפילו קריטית, שהרי היא זו המספקת את מיטב לוחמינו. אבל להכיר בכך שמעל לרחם יש גם לב וגם ראש- זה כבר יותר מידי. להכיר בכך שלאותה אשה יש מה לומר על פדיון בנה- זה ממש מופרך. הרי מה מבינות נשים במשחקי מלחמה?

מה יש לנשים לחפש בוועדה זו ?
הרי גם לוועדה זו תהיינה השלכות על גברים בלבד...

ההתנשאות הגברית הזו היא הצד השני של גל "הדרת הנשים" האחרון.
במאה שערים החליטו שבחגים יש להפריד בין גברים לנשים המסתובבים ברחובות השכונה.
בצה"ל הרחיקו חיילות העלולות לטמא את היצר הגברי.
לפתע "שירת נשים" הפך נושא לדיון בשיח הציבורי.
בירושלים הקדושה הוציאו תמונות נשים משלטי חוצות העיר.
ואפילו בכרטיס אד"י, לתרומות אברים, מופיעים כעת גברים בלבד.

מה זה אומר לגבי ?
שהלבלב שלי שווה פחות ? שבעת שאני מזייפת בשירת התקווה יצרו של מישהו בקהל עלול לגבור עליו ? שאני צריכה לשלוח את בני לקו החזית, אבל בגלל היעדר פין אין למילה שלי שום ערך מול גברברי- קברניטי המלחמה ? 
אין זו "הדרת נשים".
זו כוחנות גברית חשוכה השואפת להחזיר אותנו לימי הביניים.

אין זו "הדרת נשים".
זה ניסיון השתקה של מחצית מאוכלוסיית מדינת ישראל.
אל תתיפייפו.
תגידו את האמת.
אתם רוצים שנחזור לימי "כבודה בת מלך פנימה", או במילים פשוטות, יאללה, תחזרו לגלגל קובה...
שם אנחנו רוצים אתכן...

יום שבת, 17 בספטמבר 2011

בישראל יהיה צדק חברתי

ואם רק נתבונן היטב – נראה שיש מקומות בהם הוא כבר קיים היום !
ד"ר ענת קופ 
יועצת ארגונית ומנהלת שותפה בחברה 

(תגובה למאמר "למה במדינת ישראל לא יהיה צדק חברתי", מאת: ירון בלומנטל, המציג את עצמו כיועץ ארגוני המתמחה בהובלת תהליכי שינוי).

ירון בלומנטל יקר,
12 !
ספרתי 12 ! אירועים אישיים שלי בהם חוויתי נתינה מהאיש הקטן שלטעמך "חושב שמגיע לו הכל גם אם על חשבון הכלל".
בוא נראה :
1.  כשהגעתי ארצה נכנסתי ישירות לכיתה ב'. נראיתי מוזר, השמלה שלי היתה מוזהבת וחריגה, התסרוקת שאימי עמלה עליה היתה מגוחכת בארץ, לא דיברתי מילה עברית והמורה (שרגישותה שאפה ל-0) שאלה את הילדים "מי מוכן שענת תשב לידו?". מיותר לציין שרובם גיחכו ואני, עם יסודות רעועים בשפה החדשה, הבנתי שכולם צוחקים עלי, האדמתי והזעתי. מאחור קפצה ילדה בשם נאווה איקו ואמרה: "המורה, לידי יש מקום פנוי" ובכך גאלה אותי מיסוריי. עברו 40 שנה ואני עדיין זוכרת לה את המחוה והרגישות.
2.  כשהמחנכת שלי בתיכון, דיצה קליין, זיהתה שעוברת עלי תקופה לא קלה, היא הזמינה אותי אליה הביתה- הקשיבה, הכילה וכיילה- עד שווידאה שאני בסדר. זו אותה מורה, אגב, שבקושי מסתדרת עם המשכורת שלה וודאי שלא קיבלה על התמיכה בי שעות נוספות.
3.   הייתי חיילת במדים כשהתהפכתי עם הרכב של אימי ליד גן- סאקר בי-ם. תוך שניות סבבו אותי כל בני הישיבה הסמוכה, הזמינו אמבולנס, הפכו את הרכב,  ששכב מעוך על הכביש ועצר את התנועה והעמידו אותו ליד המדרכה.  
4.   כשהמב"ס גזר עלי ריתוק לשבת, הסמב"ס שלח לי שקית עם נייר טואלט תלת-שכבתי ובתוכו תחובה חבילת שוקולד. הוא ידע שאני לא מסוגלת להשתמש ב"נייר הזכוכית" הקיים וזו גם הייתה דרכו להגיד לי, שלמרות שקיבלתי ריתוק, פעלתי כשורה.
5.   אחרי לידת בני, שכבתי במסדרונות בי"ח "הדסה עין כרם". כאבתי, הרעש לא אפשר לי לנוח והעומס שאב אותי. יולדת עברה לידי ותחבה לי כוס תה ליד (אפילו לא היתה לי ארונית להניח עליה את הכוס). איני יודעת את שמה, לא דיברנו כלל, אבל היא חיממה את ליבי.
6.  שהבן הקטן שלי, דולב, היה בן 3, הוא הלך לאיבוד בקניון בי-ם. תוך שניות המוכר בחנות "תמנון" ארגן 2 קבוצות חיפוש, שלא נחו ושקטו עד אשר חיבקתי אותו שוב בזרועותיי.
7.  כשאותו דולב למד בבי"ס יסודי, למד עימו ילד שהיה זקוק לשיעורי עזר באנגלית והוריו לא יכלו לממן זאת. מורה עירנית פנתה לאמא אכפתית וזו ארגנה מספר הורים שיצרו קופה ושילמו למורה הפרטית. אגב- לילד ולמשפחתו אין מושג עד היום שהכסף היגיע מההורים- המורה הפרטית הונחתה לומר שהלימוד הוא בהתנדבות.
8.   15 שנה אחורה- יום שישי בצהרים ואנו נוסעים לטיול שטח ראשון בג'יפ החדש שלנו, ליד בית שמש. רענן, בן זוגי, עלה על סלע ופינצ'ר 2 גלגלים. שבת באופק ואנו לבד בשטח. לפתע מגיח רכב מולנו. הנהג עצר, הבין מה קרה, לקח את רענן עם 2 הצמיגים למוסך בבית שמש, המתין עימו עד לתיקון, החזיר אותו לשטח, סייע לו להחליף את הגלגלים ואז נפרד מאיתנו לשלום. ביקשנו ממנו את הכתובת שלו כדי לשלוח לו פרחי תודה. הוא סרב לחלוטין ואמר שלא עשה שום דבר חריג ולכן לא מגיעה לו תודה מיוחדת.
9.   לפני כמה שנים הסתבכתי בת"א בחיפוש אחר רחוב קטן. נהג רכב פרטי שזיהה את המצוקה שלי, הורה לי לנסוע אחריו והביא אותי ליעד. כשהודיתי לו הסתבר לי שהנסיעה כלל לא היתה בכיוון שלו והוא לגמרי עשה זאת במיוחד עבורי.
10. כשעברנו לגור בשכונת "רמות" בי-ם, אחת השכנות הביאה לי עוגה שאפתה בעצמה עם פתק "ברוכים הבאים". לא הכרתי אותה אז וגם היום אנו רק מהנהנות שלום זו לזו, הסתבר שהיא בגילה של סבתא שלי...
11. לפני כחצי שנה היתה לי שבת מלאה באורחים. ביום שישי בבוקר הלכתי למכולת של "נעמד" כדי לקנות מהקובנה המדהימים שלהם. נעמד התנצל שהם נגמרו וכשראה את אכזבתי, הוא בירר מה המיוחד בשבת הזו דווקא. כחצי שעה לפני שבת, יצאתי מהמקלחת ועל השיש במטבח מצאתי 2 קובנה עטופים. הבן שלי הסביר שנעמד אמר "לבריאות". כשנכנסתי למכולת ביום א' כדי לשלם- הוא סירב לקחת כסף.
12. בני, ברוש, חזר ממסע פולין לפני שבוע. הסבתא של אחד מחבריו נפטרה והוריו ישבו שבעה ולכן לא התפנו לכתוב לילדם מכתב אותו הילדים קיבלו, ברוב טכס, באוושויץ. המחנך שלהם, דוד דישון, חשש שהילד ירגיש שונה ומקופח ולכן הכין לו מכתב ממנו.

איני יודעת מה איתך, ירון, אבל עבורי, כל האנשים הטובים הללו, הם מלאי רגישות לצדק חברתי בהקשרו הרחב.
ונכון הוא שאולי קיימת בארץ תרבות של "תחמון הבטל"א", כדברייך, אבל מה זה כסף כאשר מיטב בחורינו תולים את נפשם מנגד ומתגייסים לצה"ל ?!

מה זה "תרבות תחמון"- כאשר בכורתי, שקד, שירתה כמפקדת בבסיס "מחווה אלון" כשכל הוויתה מכוונת לצמצום הפערים החברתיים ולצמצום פערי ההשכלה? או במילים אחרות, לצדק חברתי...

מה זה "תרבות תחמון"- כאשר ביתי השניה, דקל, משרתת כמפקדת בבסיס "חוות השומר" כשכל מעייניה נתונים לשיקום נערי מכ"ם ? או במילים אחרות, לצדק חברתי...

מה זה "תרבות תחמון"- כאשר בן זוגי, רענן, מעסיק במשרדו רואי חשבון חילוניים, ערבים ו..חרדיות, כשכולם עובדים בהרמוניה מושלמת ?
או שאחי, צלי, מעסיק ב"ארומה" בעלי פיגור שכלי כ"פיקולו" ?
זה לא צדק חברתי ??

כמה נדוש ושטוח להתייחס ל"צפצופים ברמזור" ול"עקיפת התורים"... סיפרתי למעלה על ברוש, בני, שחזר זה עתה ממסע לפולין. אחד הדברים שהוא צייןב"רשימת הדברים הכי משמעותיים של המשלחת", היתה התובנה לתוצאות ההרסניות של דעות קדומות וסטריאוטיפים. הוא נשבע לעצמו לא ליפול במלכודת הזו. והנה, אתה, ירון יקר, נופל בה. הישראלי התחמן שלך הוא גם זה המצטייר כאוכל פלאפל כשטחינה נוזלת מצידי פיו, בעת שעל ראשו מתנוסס כובע הטמבל המפורסם...ובכן, אין לי כובע טמבל ואיני זוכרת את הפעם האחרונה שאכלתי פלאפל... אבל, אופס, דעות קדומות זו מחלתו של המתבונן מבחוץ, לא ?!

כמה נדוש ושטוח להתייחס ל"צפצופים ברמזור" ול"עקיפת התורים"... הדבר שטוח כפליים כאשר זה מגיע מפיו של יועץ ארגוני המומחה לתהליכי שינוי... כל מומחה לתהליכי שינוי יודע ששינויי תרבות הם ארוכים, סזיפיים, מתחילים בקטן ואט אט מתרחבים. האמונה בשינוי היא העיקר ! האנשים הטובים בהם אני פוגשת באמצע הדרך הם ההוכחה לכך שהשינויים קיימים כבר, אומנם לא באופן מאוגד, אומנם לא באופן גורף, אבל הם בסיס טוב לבנות עליו מדינה מתוקנת !
בין האנשים היקרים הללו אני חיה, עם המון כוח ותקווה שמייצרים חשיבה אופטימית שתגשים את עצמה בסופו של דבר !

לקראת השנה החדשה, תרשו לי לסיים בציטוט של שארל דובואה :
"הדבר החשוב הוא :
להיות מסוגל בכל רגע להקריב את מה שהננו, בתמורה למה שאנו מסוגלים להיות".

           


יום שישי, 17 ביוני 2011

מגילת רות בראיה ייעוצית

נוגה בובר-בן דוד

יועצת ארגונית

חג השבועות, העלה בי כמה מחשבות לגבי תהליך הייעוץ בראי מגילת רות. המגילה, המתארת את קורותיהן של רות ונעמי, מסתיימת ב"הפי אנד" האולטימטיבי – מתברר לנו שרות, שמצבה בתחילת המגילה בכי רע, היא חוליה מרכזית בשושלת המרכזית ביהדות – שושלת בית דוד. רבות כבר נכתב על המגילה בהקשרים רבים; אני אתמקד באחת הסיטואציות המרכזיות ואבחן את ההיבטים הרלבנטיים לתהליך הייעוץ. 


לאחר פגישתה הראשונה של רות עם בעז, בה פועלת רות באסרטיביות ובעצמאות וכובשת את לבבו: "ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך", מזמין אותה בעז המסוחרר לאכול יחד עימו ועם הקוצרים, ואף מעניק לה צידה לדרך, אותה היא חולקת בשמחה עם נעמי בשובה לביתן המשותף. האקט השני בין השניים, שבו נתמקד, הוא ביאתה של רות אל בעז לגורן בלילה. נעמי, במספר פסוקים בודדים ומתמצתים בפרק ג, אומרת לרות בדיוק כיצד עליה לנהוג:
א וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ  בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְב וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ אֲשֶׁר הָיִית אֶת-נַעֲרוֹתָיו הִנֵּה-הוּא זֹרֶה אֶת-גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָהג וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שמלתך (שִׂמְלֹתַיִךְ) עָלַיִךְ וירדתי (וְיָרַדְתְּ) הַגֹּרֶן אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹתד וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו ושכבתי (וְשָׁכָבְתְּ) וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין 
רות משיבה לה: כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי (אֵלַי) אֶעֱשֶׂה, ואכן מבצעת את המשימה בשלמות – אולם אינה מסתפקת בכך. כאשר בעז מתאושש מההלם (בכל זאת, לא כל יום בעבודה כולל התרחשות כזו...) ושואל "מִי-אָתְּ", היא משיבה: "אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה".
בין אם המשך הלילה בגורן כלל לימוד תורה נלהב של השניים, כדברי חז"ל, או עיסוק נלהב לא פחות בסוגיות ארציות יותר, נותיר בשלב זה את הזוג לנפשו ונתעמק בסיטואציה מפרספקטיבה הייעוצית.

כל מילה ומילה בדברי נעמי מעידה על תכנון קפדני, וחשוב מכך – הבנה מושלמת של השחקנים: בעז הוא גבר שבגברים, ונעמי מכוונת למטרה בדיוק רב: על רות להגיע אליו כשהוא שבע ואינו עייף, רחוצה ומבושמת (מן הסתם חזון לא נפרץ בימים ההם), ולהותיר לכאורה את היוזמה בידיו. על פניו, נראה כי נעמי אינה מותירה לרות חופש פעולה כלל; ההוראות יורדות עד לאחרון הפרטים. עד כאן נראה כי מדובר הרבה יותר בניהול, ניהול מוצלח מאוד אמנם, אולם לא בייעוץ. תהליך ייעוצי אין משמעותו מתן הוראות הפעלה מדויקות לנועץ, אלא מתן כלים, חשיבה משותפת ומקום לניתוח וחשיבה על הדברים.

מאידך, נראה שיש כאן מרכיב נוסף שכדאי לקחת בחשבון. מדבריה של נעמי לרות ניתן היה לחשוב שתפקידה של רות יסתכם בארגון התפאורה, והיוזמה תהיה כולה בצד של בעז ("והוא יגיד לך את אשר תעשין"). אולם, תשובתה של רות לשאלתו הבסיסית למדי של בעז מעידה על משהו אחר לגמרי. בעשר מילים מדויקות, היא מבהירה לבעז באלגנטיות מוחצת את מערכת היחסים העתידית ביניהם, וחשוב מכך – את מה שנדרש ממנו לעשות (לגאול חלקת אדמה) בכדי לממש אותה. בהחלט אין כאן ציות עיוור להוראותיה של נעמי, להיפך – רות מתגלה לפתע כדמות יוזמת, אסרטיבית ואינטליגנטית ביותר. אם נשוב להקבלה לתהליך הייעוץ, נראה שבכל זאת יש כאן היבט רלבנטי: רות חשה שדווקא יש לה מרחב לשיפוט עצמאי וליוזמה משלה, אותו היא מנצלת בכשרון רב כדי להנחית את המהלך המכריע על בעז (המאושר, בואו לא נשכח).

אם כן, יש היבטים לכאן ולכאן. אמנם נעמי יורדת לפרטים בצורה שאינה מאפיינת כלל ייעוץ במשמעותו המודרנית, אולם היא כן מעניקה לרות את הכלים ליזום ולנצל בעצמה את מרחב הפעולה שנוצר בינה לבין בעז. השאלה האם נעמי אכן פעלה במכוון בכדי להעניק לרות את הכלים ליזום ולפעול עצמאית, או שמא היתה זו פריצת גבולות מוצלחת מאוד מצדה של רות, דינה להישאר פתוחה.

הסיפור מציב בפנינו את השאלה המלווה כל תהליך ייעוצי: היכן עובר הגבול בין רמת המעש וההכוונה הנקודתית לבין טיפוח יכולתו של הנועץ להיות האחראי והיוזם בפעילותו היומיומית? ההצלחה של רות נבעה משילוב בין תכנון קפדני ומדויק לפעילות עצמאית ברגע האמת, וברור כי תמהיל כזה מהווה שאיפה של כל תהליך ייעוצי. מציאת המינונים המדויקים בכל סיטואציה ייעוצית מהווה תמיד אתגר.

והערה לסיום: חשוב כמובן לזכור שבין השתיים לא מתקיים תנאי הכרחי נוסף לייעוץוהוא מרחק מסוים בין היועץ לנועץ; תהליך הייעוץ כיום בוודאי אינו כולל לינה משותפת של השניים תחת אותה קורת גג. קרבה משפחתית, ובוודאי כזו של חמות-כלה, גם היא אינה מבטיחה ייעוץ אופטימלי...
,

יום חמישי, 26 במאי 2011

אין יועצים ארגוניים היכולים לנהל זמן

ד"ר ענת קופ

יועצת ארגונית ומנהלת שותפה בחברה


מישהו פעם הצליח לנהל את השמש? את הגשם? את עונות השנה? את מהירות סיבוב כדור הארץ? אז מדוע שמישהו יניח שניתן לנהל את הזמן?
זהירות! ערפדי זמן
איני יודעת מי טבע את המונח "ניהול זמן" שחדר כה חזק לאופנות הייעוץ הארגוני למיניהן, מגובה בסדנאות והרצאות מלומדות עתירות תובנות. המונח "ניהול זמן" שגוי מיסודו. זמן הוא משאב. מצד אחד יש לנצלו ככל משאב אחר כגון: כסף, עובדים ורכוש. מאידך, את הזמן לא ניתן לנהל. הוא חולף באותו הקצב בין אם התייחסנו אליו ובין אם לאו. אין לנו כל יכולת לנהל את הזמן. הוא אדיש אלינו, אין לנו היכולת לאוגרו בבנק, לשנות את קצב "בזבוזו" או להסיטו ממסלולו ולכן הוא משאב חריג ושונה. "אתה לא יכול לחסוך זמן, אתה יכול רק לבזבז אותו. אתה יכול לבזבז אותו בחוכמה או בטיפשות. אין לנו למעשה זמן בכלל, כיוון שאנו עסוקים מידי בבזבוזו במטרה לחסוך אותו ותוך ניסיון לחסוך כל רגע נתון, הוא מבוזבז" (מתוך: "פו הדוב").


הזמן אומנם מתקדם בקצב קבוע אבל מה שמשתנה היא תפיסתנו אותו. מבחינתנו הזמן חולף ביעף כאשר אנחנו נהנים, הוא "לא זז" כאשר אנחנו משתעממים, כשאנחנו עובדים או משחקים במחשב נדמה שקצב התקדמות  הזמן הוא אחר לחלוטין וכשאנו מתאבלים הזמן "עומד מלכת". 


היות וכך, המנוהל היחידי האפשרי ביחס למימד הזמן הינו הפועל בו, הווה אומר, אנחנו. אי לכך המונח הנכון והראוי הוא "ניהול עצמי". מונח זה הוא אשכול יכולות הכולל : משמעת עצמית, שליטה על האירועים בחיינו, יכולת תכנון מוקדמת, יכולת הערכה ריאלית ביחס למשאבים בכלל ומשאבי זמן בפרט, הבחנה בין עיקר לטפל ולא פחות חשוב- זיהוי "ערפדי זמן" המשתלטים על זמננו. "ערפדי הזמן" המוכרים הם "שיחות הברזייה"- פטפוטים סתמיים ורכילויות מיותרות.


בעידן הטכנולוגי התווספו ל"ערפדי הזמן" המוכרים גם הבלקברי, הפייסבוק, המיילים ודומיהם. הללו הנכנעים ל"ערפדים" ימצאו את עצמם מתלוננים שוב ושוב על חוסר זמן. לעומתם, ישנם אנשים נינוחים ורגועים שהספקם רב. "אלה המבלים את זמנם בדברי הבל מתאוננים כי הזמן קצר. אלה המפיקים תועלת ממשית מהזמן להם שעות פנאי מרובות" (לה בריור).


כדי להתנהל נכון ובאופן שיטתי בתוך מימד הזמן עלינו לשאול את עצמנו מספר שאלות בנוגע לכל מטלה:
  • מה?  צריך לעשות
  • מתי? צריך לעשות
  • מי? צריך לעשות
  • כמה? זמן ייקח לעשות
  • האם? דחוף לעשות
השאלה הראשונה היא המהותית ביותר: "מה צריך לעשות?". בתרבות הישראלית קיימת נטייה להתחיל בתזוזה ובביצוע לפני שהוקדשה חשיבה מעמיקה דיה להבנת מורכבות המשימה ולשקילת כל האפשרויות הקיימות. כיועצת ארגונית אני מנחה את עובדי ואת נועצי להקדיש זמן לחשיבה ראשונית מעמיקה וכוללת. ואף שנדמה שזהו זמן יקר ההולך לאיבוד הרי שלמעשה, זוהי הדרך הקצרה ביותר לעמוד הן ביעדי 
הביצוע והן באיכות הביצוע. ההבחנה בין דחוף לחשוב אף היא קריטית.


יש לזכור שרוב המטלות המונחות לפתחנו מידי יום ביומו, הינן דחופות ולא חשובות. השקעת משאבי זמן יקרים במטלות הדחופות תבוא בהכרח על חשבונן של החשובות לנו. "הזמן דומה לנהר המעלה לנו דברים קלים ומנופחים אבל מניח את הדברים הכבדים לשקוע" (פראנסיס בייקון).


לבסוף, חשוב לזכור, כי "ניהול עצמי" נכון ביחס לציר הזמן הוא לאו דווקא לקיים התחרות מתמדת מולו ולהתהדר בהספק רב - כי אם לחוש מסופקים ונינוחים ביחס לחיים אותם בחרנו לחיות.

יום ראשון, 17 באפריל 2011

חשיבות האמונה

ד"ר ענת קופ

יועצת ארגונית ומנהלת שותפה בחברה

ב-1981 נערך בוותיקן סמינר בינלאומי, שארגנו הישועים, בנושא התהוות היקום והתפתחותו. הסמינר היה חלק ממאמץ ארוך של הכנסייה הנוצרית לצמצם את המשקעים העכורים ששררו בינה לבין הקהילה המדעית מאז משפטו המפורסם של גליליאו, אשר התקיים בדיוק באותו מקום, 348 שנה קודם לכן. הכנסייה לא טרחה לעיין מראש בהרצאתו של אחד המרצים, סטיבן הוקינג, כי אילו עשתה כן הייתה נוכחת שתוכנה עומד בסתירה להשקפת המארגנים.

חזרה 348 שנה אחורנית. על מה היה הויכוח הגדול בין הכנסייה לגליליאו? כרבים מהמשכילים בדורו צידד גליליאו בתורת קופרניקוס שהתפרסמה בשנת 1543. התורה נשענה על ההנחה המהפכנית לשעתה, שלפיה השמש נייחת ואילו כדור הארץ סב סביבה. הנחה זו סתרה את הכתוב בספר יהושוע: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון".

אבל מה שהכעיס את הכנסייה לא הייתה תמיכתו של גליליאו בהנחה זו אלא התעקשותו להציגה כתורה בדוקה ומוכחת. הצגה שכזו הפרה צו מפורש של הקרדינל בלרמיני משנת 1616, שהתירה לגליליאו לדון בתורת קופרניקוס רק כבהיפותזה. אבל, למרות שגליליאו עצמו התייחס לתורת קופרניקוס כאל השערה ולמרות שלא היו לו כל הוכחות לאמיתותה, הוא פרסם, בשנת 1632, ספר בשם "הדיאלוג על שתי השיטות הגדולות של מבנה העולם" ובו הוא שם ללעג ולקלס את הכנסייה ואף הציג את האפיפיור כדמות נלעגת. בשנת 1633 הועמד גליליאו למשפט. מהמשפט זוכרת ההיסטוריה בעיקר את האימרה המפורסמת המיוחסת לו: "ואף על פי-כן נוע תנוע". אימרה שהפכה את גליליאו לסמל של רוח האדם החופשית- הרציונאלית, מול כפייה רעיונית- אמונית.

חזרה ל-1981. הוקינג, בהרצאתו, סתר את קביעת האפיפיור, כי מוצא היקום הוא מחוץ לתחום חקירת המדע. היקום של הוקינג כפוף לחוקי אקראיות ואין לו קצה, פרוש הדבר, מבחינת הוקינג, שלאלוהים לא הייתה יד ורגל בראשית הבריאה; אלא, לכל היותר, ביכולתו לכוון את עולמנו המסוים מבין שאר המערכות האפשריות. הוקינג, בהרצאתו בכנסייה, ניסח מחדש את הגדרת התפקיד של אלוהים.
כל השתלשלות האירועים האלו (ועוד רבים אחרים שלא כאן המקום לפרט ולא אני המומחית לכך) מצביעה על המאמץ האנושי האדיר המושקע בניסיון למצוא הסבר רציונאלי לטבע ובכך לדחוק את רגלי האל.

הביולוג ריצ'רד דוקינס פרסם את ספרו השערורייתי "יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת" בשנת 2006. הוא כותב: "אני יודע שאתם לא מאמינים באיש עם זקן ארוך שיושב על ענן, אז בואו לא נבזבז עליו הרבה זמן......". זוהי מתקפה נגד הדתות והאמונה באלוהים. המצאת האל, הוא טוען, אינה פותרת את חידת הקיום, אלא רק מובילה לרגרסיה אינסופית שלה: מי יצר את האל הזה? מתי? כיצד?

דוקינס פרסם את ספרו בעידן פונדמנטליסטי דתי (שנת 2006) ולטענתו התגובה לקיצוניות דתית היא אימוץ חשיבה אחראית, קרת-רוח ומדעית הנשענת על שכלתנות צוננת. הפרדוקס הוא שדוקינס הזועם מוכיח שהוא פונדמנטליסט לא פחות מהללו שהוא מוקיע. אבל יותר מכך, דוקינס מייצג תפיסה אבולוציונית בה האדם משועבד לטבע, ממש כמו הפגאניים הפרה-מונותיאיסטיים שסגדו לעולם הטבע. התרומה העצומה של המונותיאיזם לאנושות הייתה שחרורו של  האדם מכבלי הטבע. האמונה בכוח עליון על-טבעי וקודם לטבעי, הייתה שלב קריטי בשחרור האנושות משעבוד זה ומהנמכת קומתו של האדם לגובה קומתם של עולם החיות והטבע. ואילו דוקינס מנסה להשיב אותנו לאחור. במובן זה הנאורות מצויה דווקא באמונה הדתית.

פריחת הדת בעשורים האחרונים נובעת בחלקה, בדיוק מהמחנק שיוצרת הגישה המדעית-רציונאלית שהוא מייצג. הכמיהה לדת מתעצמת ככל שהרציונאליזם המדעי מתעצם. מאז אמרתו של גליליאו, בשנת 1633, ועד היום, השאלות הנשאלות זהות בבסיסן וטרם התיישבו הסתירות בין המדע לדת.  באדם הנאור דחף לחפש אחר משמעות קיומית מחד ודחף למציאת הסברים רציונאליים, מאידך.

בחייו של המשכיל הדתי שזורים הדחפים המנוגדים הללו כדבר יום ביומו. הוא מניח תפילין בבוקר; מתפלל לאללה או מדליק קטורת תחת ישו הצלוב ומשם רץ לעבודתו כרופא/ חוקר פיסיקה/ מתמטיקאי או ביולוג. בכל צומת בעייתית הוא מתפלל ובאותה נשימה פונה לפתרונות מדעיים. ההימצאות בתווך, בין שתי התפיסות המנוגדות (האומנם?) דת ומדע, מזמנת קונפליקט מובנה ומתמיד.  כל משכיל דתי מוצא לעצמו את הנוסחה המאפשרת לו לקיים איזון עדין בין שני התפיסות ומידי פעם הוא נזקק לכייל את האיזון.

חג החירות מזמן לי הזדמנות להתבוננות בקונפליקט ולברור היכן מצויה החירות. האם החירות מצויה בפונדמנטליזם זה או אחר? נדמה לי שהתשובה היא שהפונדמנטליזם מאפשר קיום רוחני קל יותר אך לא בהכרח חופשי יותר. ההימצאות בתווך, בחקירה, בכיול, בקונפליקט, היא מורכבת יותר ללא ספק, אך היא גם אקטיבית ובכך מאפשרת מיצוי דרגות חופש מרובות יותר. ההכרה בקונפליקט כמובנה מאפשרת סוג של חופש, גם אם לאו דווקא הקלה...

ובאנלוגיה חופשית להימצאות בתווך- שורות מתוך השיר "כרטיס ביקור" של יואב חייק:    

אֲנִי מִן הַמִּזְרָח
כָּל הַשֶּׁמֶשׁ נִקְוְתָה בְּעֵינַי
וְרַגְלַי הוֹלְכוֹת וּמַעֲרִיבוֹת
.......
.......
בְּעֵינַי הַשְּׁחוֹרוֹת
חֲלוֹמוֹת בְּלוֹנְדִינִיִּים
.......
.......
שְׁחוּם עוֹר אֲנִי
בְּצִפָּרְנַי עוֹד שְׂרִידֵי אֱמוּנוֹת
כְּמוֹ סִמְטָאוֹת חֲרִיפוֹת
אֲבָל סַפְקָנוּתִי הוֹלֶכֶת וּבְהִירָה

חג חירות האמונה והדעת!

יום רביעי, 16 במרץ 2011

סיפור על טעות ניהולית וייעוץ ארגוני


  • ד"ר ענת קופ
יועצת ארגונית ומנהלת שותפה בחברה


העבודה בייעוץ ארגוני היא מרתקת. פעמים רבות מדובר בתהליך שמתפתח לכיוונים בלתי צפויים, ועליי כיועצת מוטלת המשימה לכוון אותו למקומות בריאים וקונסטרוקטיביים עבור הארגון, זאת תוך שליטה מבוקרת על התהליך. דוגמה לתפנית בלתי צפויה - במקרה הזה: פאשלה ניהולית, ותהליך ייעוץ מורכב תוך כדי משבר אפשר למצוא בסיפור הבא (שכתבתי לפני כמה שנים). כמובן שהפרטים והעובדות שונו וכל קשר למציאות הוא על אחריות הקורא בלבד.

בוקר.
האוויר בהיר.
מאיר יושב כשאני נכנסת לחדרו וממלמל "בוקר טוב" רפה. זה לא אופייני כלל. מאיר תמיד מקבל את פני בחיוך. אנחנו נפגשים אחת לשבוע, במסגרת ייעוץ אישי שהוא מקבל כמנהל מחלקה.
-         "בוקר טוב", אני עונה ומתיישבת.
-         "קפה, כרגיל?", שואל מאיר.
-         "בטח", אני מחייכת.

מאיר יוצא לבקש מהמזכירה להכין קפה. אני תוהה כיצד הוא יפתח את שיחתנו. כשהוא חוזר הוא מסדר את הניירות שעל השולחן, נתעסק במחשב ובודק את הפלאפון. אני שותקת ומסתכלת עליו, הוא עדיין עומד. אחרי מספר שניות אני מבינה שהוא לא יודע כיצד להתחיל את השיחה ושאין טעם להקשות עליו, אני צריכה לעזור לו.

-         "מאיר, אתה מוכן לשבת?"
מאיר מתיישב.
-         "מזמן לא נפגשנו", אני מציינת עובדה.
-         "כן, לא יצא", הוא קובע לאקונית תוך שהוא מתנועע בכיסאו בחוסר נוחות ושוב עיניו נודדות למסך המחשב.
-         "גם בטלפון לא דיברנו כבר חודש", אני ממשיכה בציון העובדות.
-         "כן, לא היה ממש על מה לדבר", הוא ממשיך באותו קו.
-         "מאיר, אנחנו עובדים כבר שנתיים יחד ועוד לא קרה שהייתה לנו הפוגה כל כך גדולה בתקשורת בינינו".
-         "כן, נכון, אבל זה קורה".

מאיר לא מוכן לפתוח ולגעת בעצם העניין, קל יותר להשאיר את העובדות על רקע יד המקרה. אבל אני לא מתכוונת לוותר.

-         "מאיר, מה קרה מהפעם האחרונה שנפגשנו שגרם לנתק?".
-         "לא קרה משהו מיוחד", הוא מיתמם.
-         "בטוח?", אני מקשה.
-         "מה כל השאלות האלו? אני לא יודע למה את מתכוונת או למה את חותרת. אולי כדאי שנתרכז בהווה?", הוא שואל בקוצר רוח.
-         "יופי, בוא נתרכז בהווה. בהווה אתה ואני יושבים עכשיו יחד. אתה מרגיש חוסר נוחות, לא יודע איך להמשיך מהמקום שהפסקנו, קשה לך עם השאלות שלי ואתה רוצה לעבור לדבר על נושאים שבהם יותר נוח לך. אני, מהצד שלי, לא מוכנה לעבור הלאה ולכן אני "חופרת". אם לא נפתח את הדברים באמת, לא אוכל להמשיך לעבוד איתך. כנות תמיד חשובה בייעוץ אבל כאן היא הכרחית. לכן זו הבחירה שלך כעת : או להמשיך להיתמם ולהציג את העובדות כמשהו מיקרי ואז אני אצטרך לקבל החלטה לגבי המשך האפקטיביות של הייעוץ; או שאתה בוחר באפשרות האמיצה יותר ופותח את הקלפים".

מאיר מסיט את רעמת שערו לאחור. כבר למדתי לדעת שהתנועה הזו, הלא מודעת, מופיעה כאשר הוא מוצף רגשית וכאילו ביכולתה של התנועה לעצור את הפרץ. אני ממתינה עוד מספר שניות ומאיר מתמהמה.

-         "אנחנו הולכים להיות כנים?", אני מחליטה לסייע לו.
-         "כן", עונה מאיר בשפל קול.
-         "יהיה לך יותר קל אם אני אתחיל?"
-         "כן".
-         אתה רוצה שאני אציע את הפרשנות שלי ואתה תגיב עליה?"
-         "כן"
-         "טוב, אני חושבת שאתה מתבייש ממני!"

מאיר מתבונן בי בריכוז, פלג גופו העליון נע דימה והוא משעין ידיו על השולחן, מולי. הוא לא עונה ומחכה בדריכות שאמשיך.

-         "הפעם האחרונה שישבנו יחד הייתה לפני חודש. אח"כ הייתי שבוע בחופש, כשחזרתי מהחופשה הבנתי שבמהלך אותו שבוע עשית פשלה גדולה וסידרת לעצמך נסיעה לחו"ל על חשבון החברה. גם הבנתי שזה התגלה ועשה רעש גדול. מאז אתה מתחמק ממני ולדעתי אתה פשוט מתבייש".

שקט. מאיר כוסס את האצבע. שומעים את המזכירה מעבר לקיר. מאיר איש גדול ורחב, נראה כעת מאוד מכווץ וקטן. אני יודעת שהישירות הזו יכולה להוביל לשתי תוצאות: האחת- קלקול כל אפשרות לעבודה בינינו; והשנייה- שדרוג איכות העבודה בינינו. אבל מבחינתי אין כאן סוג של הימור, היות ואיני רואה שום אפשרות להמשך עבודה ייעוצית מבלי לפתוח את האירוע המשמעותי הזה.

אני שומרת על השקט המחלחל בינינו, בוחנת את שפת גופו של מאיר ואני יודעת שאני נכונה, בהשלמה, לכל תגובה שלו.

השקט ממשיך. אני משנה תנוחה. מאיר מזדקף בכסא לאיטו-

-         "את יודעת, אני מרגיש שאני כבר לא שייך לארגון".
-         "תסביר, בבקשה"
-         "אפשר לחשוב מה עשיתי! יוני נסע מתחילת השנה כבר פעמיים על חשבון החברה, דודו נוסע כל חודש ואני לא צריך לפרט לך שלא כל נסיעה שלו ממש מוצדקת... ואני, בפעם הראשונה שאני נוסע הכל גועש ורועש!".
-         "אולי כי ההבדל הקטן והיחיד, אבל המשמעותי, בינך ובינם הוא - שלא ביקשת ולא קיבלת אישור קודם!?", אני שואלת בלחש אך בתקיפות.
-         "אל תבלבלי לי במוח", מאיר מתעצבן, "רוצים לתפוס אותי בקטנות? כי לא ביקשתי אישור? הרי ברור שאם הייתי מבקש אז היו מאשרים לי, אז על מה בדיוק המהומה? על ההליך הטכני?!"

אני נותנת למילים שלו לשקוע ואז מגיבה:

-         "אתה יודע, לא ברור לי אם אתה מספר לעצמך את הסיפור הזה ובאמת מאמין בו, או שזה הסיפור שאתה מספר לי ולסביבה בתקווה שנקנה אותו. אתה מגיב כמו ילד בן 3, עונה לא לעניין, מפספס את העיקר ומאוד מופתע לגלות, פתאום, שיש חשיבות להליכים פורמאליים- ארגוניים".                                                                                                               "באמת הפתעה", אני מוסיפה בציניות.
-         "כן, אני מופתע מאוד לגלות שהארגון מתעסק בטפל ולא בעיקר. אין בעיה עם מהות הנסיעה, יש רק בעיה שלא ביקשתי רשות, נו, באמת", הוא אומר בלעג.
-         "תקשיב, מאיר, זה מבוי סתום. נראה לי שעד שלא תבין אתה מה העיקר ומה הטפל ועד שלא תחצה את המחסום שמונע ממך להודות שהמעשה שעשית חמור באופן חריג- מבחינתי זה יישאר פתוח ואני גם אגיד זאת לרמי שהוא צריך לקבל החלטה עקרונית לגבי ההמשך. אבל נקודה אחת חשובה שכדאי שתשים לב אליה- אמרת שאתה מרגיש שאתה כבר לא שייך לארגון כי הארגון הגיב בסערה להתנהלותך. אני חושבת שאתה צודק- אבל סדר הדברים הפוך. אתה כבר הרגשת לא שייך לארגון ולכן הרשת לעצמך לפעול באופן עצמאי, מבלי לשאול אף אחד ומבלי להתחשב בתהליכים המקובלים; והתגובה שספגת הייתה בדיוק, אבל בדיוק, על זה. כי מי שמרגיש שייך ולויאלי לא נוהג כך".

אני קמה מהכסא ורואה שמאיר פותח את פיו כדי לענות, לפני שהוא מספיק להוציא הגה אני חותכת :

-         "מאיר, סיימנו כאן. אני חושבת שכל אחד מאיתנו מבין היטב מהי עמדתו של השני. לדעתי, כדאי שתחשוב טוב, טוב מה אתה רוצה לעשות ומה המחירים לכל דרך פעולה".

בעודי מתקדמת לעבר הדלת אני מסיימת את המשפט:
-         "וחבל שלא עשית את זה לפני הנסיעה".

במדרגות המשפט האחרון שלי מהדהד באוזני. הרי אין כאן באמת טעות ולכן אין "חבל" - אנשים מכשילים את עצמם באופן לא מודע ולהכשלות הללו יש מטרות. למאיר כנראה נמאס, הוא מחפש את הדרך החוצה, אבל או שטרם ניסח זאת לעצמו ופעולותיו מעידות על כך, או שאין לו את האומץ להחליט ולעשות מעשה ואז הוא גלגל זאת לפתחו של המנכ"ל. כך או כך הוא נטש אמוציונאלית את הארגון ערב הנסיעה והעובדה שכעת דבק בגרסתו רק מחזקת זאת. הבעיה העומדת בפני כרגע היא כיצד לבשר למנכ"ל, כי זו עמדתו של מנהלו המועדף.


הכותבת היא מנהלת שותפה במכון לייעוץ ארגוני מבט מן הצד

יום שלישי, 1 בפברואר 2011

בהיי-טק סופרים רק כסף, לא אנשים

ד"ר ענת קופ

יועצת ארגונית ומנהלת שותפה בחברה

הניצחון הגדול של הסרט "הרשת החברתית" בטקס פרסי גלובוס הזהב הוא חדשות רעות לתרבות הארגונית של תעשיית ההיי-טק בכלל והסטארט-אפים בפרט.

הסרט מנציח ומעצים את המיתוס שעליו מושתתת התרבות הארגונית המעוותת שזוכה להאדרה. סצינת הפתיחה מציגה את מארק צוקרברג הצעיר כחנון שנזרק על ידי חברתו, משתכר בחדרו שבמעונות הסטודנטים, כותב פוסט משפיל על האקסית ובונה תוך דקות אתר המאפשר לגולשים להשוות בין תמונות הסטודנטיות השונות באוניברסיטת הרווארד. וזהו המיתוס: סטודנט צעיר וגאון, נטול חיי חברה, המצליח להקים אתר שמהווה בסיס לרשת החברתית הגדולה ביותר בעולם כשהוא שתוי.
הניסיון לפצח את הסוד של פייסבוק והמרדף של חברות הסטארט-אפ בשאיפה להמציא את הגוגל הבאה אינו רק המרדף אחרי הרעיון. כיום עסוקות מרבית החברות במרדף אחרי המוח; אחרי אותו סטודנט ללא חיי חברה המוכן לעבוד בשעות לא שעות ובפראות רעיונית. אבל המיתוס מסתיר את הצדדים הפחות זוהרים של התעשייה. בדרך להשיג את המטרה מרסקות חברות היי-טק את תהליכי העבודה ורוקמות מערכות יחסים מעוותות ומסרסות בסביבות העבודה שלהן.
סטודנט צעיר וגאון. צוקרברג ב"הרשת החברתית"

הראשונות להיפגע מכך הן החברות בעצמן. הן מגדלות דור שלם של עובדים שאין להם כל מחויבות למקום העבודה ולערכיו, וכמו מנהליהם הם מחפשים רק דבר אחד: את הכסף הקל והמהיר. אבל בואו לא נטעה: חברות היי-טק משקיעות כספים רבים בעובדיהן. אלה זוכים למשכורות ענק ותנאים חלומיים, ולמרות זאת מדובר בתעשייה שבה עובדיה אינם נאמנים לארגון, לחזון שלו ולמעסיקים. הם מחליפים בממוצע מקום עבודה כל שלוש שנים.

ההתמקדות במוחות בלבד גרמה לכך שאין כל התייחסות לדינמיקה שבין המוחות, ליחסים שבין האנשים בארגון, לכישורי המנהלים בחברות, למטרות הארגון ולהצלחתו. מנהלי רוב הארגונים הם מהנדסי תוכנה מבריקים ללא ניסיון, ידע והכשרה בניהול. הם ספונים בחדרי המנהלים מנותקים מעובדיהם, לא מנהלים עמם שיח ולא יוצרים סביבת עבודה מפרה. אין להם כלים לזהות את המצוקות של עובדיהם, אין להם את היכולת לפתור ולטפל בצרכים שונים ומיוחדים, ובעיקר אין להם תקשורת עמם. היחסים שבין המנהלים לעובדי הקו, שבכל ארגון אחר היא מערכת יחסים מורכבת וטעונה, כמעט אינם קיימים בהיי-טק.

מנהלים רבים מגדירים את המטרה שלהם בלעשות אקזיט מוצלח ולהימכר במיליוני דולרים לחברה בחו"ל. זוהי רדיפה אחרי הכבוד ולא אחרי דבר עצמו. ארגונים כאלה הם נטולי חזון, אין להם מטרה מוגדרת וברורה ולמעשה הם נמצאים בפיגור מאחורי כל ארגון או חברה אחרת שיש לה חזון ברור אשר ממנו נגזרות גם מטרות הארגון.

היעדר חזון ומטרות ומרדף רק אחרי האקזיט מוביל גם לכאוס ארגוני: אין תהליכי עבודה מסודרים ואין כל היררכיה וסדר בארגון. המנהלים משליכים את כל יהבם על הגאון התורן, וזה מחפש את החברה הבאה שתשלם לו יותר. פייסבוק היא סיפור הצלחה מיוחד שיש ללמוד ממנו, אבל אסור לשכפל אותו. עדיין לא למדנו את הלקח משתי בועות ההיי-טק שהתנפצו וממאות חברות הסטארט-אפ שלא נהפכו לסיפורי הצלחה ונסגרו בקול דממה דקה. אפיון של תרבות ארגונית נכונה והתאמה של מנהיגי הארגון ועובדיו לתרבות הזו הם שלב הכרחי בדרך להצלחה.

הכותבת היא מנהלת שותפה במכון לייעוץ ארגוני מבט מן הצד

יום חמישי, 13 בינואר 2011

למה לכתוב בלוג על ייעוץ ארגוני

ד"ר ענת קופ

יועצת ארגונית ומנהלת שותפה בחברה

לדבר עם אנשים, לשמוע דעות שונות, לקבל פרספקטיבות חדשות, לצרף את כל החלקים לפאזל אחד שלם – זו רק ח מהעבודה שלי כיועצת ארגונית. אבל בשנים האחרונות, כשאני מנסה לתאר את החוויות האלה, אני חווה בדיוק את ההיפך.

כבר כמה שנים שאני כותבת ומפרסמת מאמרים בפלטפורמות שונות: באתר "מאמרים", באתר "רידר", ב"נטו +", בעלון "מרכז סיוע לנפגעות אונס" וכמובן באתר המקצועי לייעוץ ארגוני שלי ושל שותפתי לשעבר יעל דובר. כבר כמה שנים שאני כותבת לעולם. כמה שנים שאני יושבת מול מסך המחשב בלילות ומנסה להעביר לקוראים עלומים את חוויית הייעוץ שלי. כותבת, מוחקת, חוזרת לתקן מילה שלטעמי אינה מייצגת דיה את הסיטואציה, משתדלת לתאר מה קורה בחדר הייעוץ בין המילים, ברווחים, במבע. משתדלת להיצמד למציאות ולעובדות.

הניסיון להעביר חוויה סובייקטיבית מחד, תוך היצמדות מקסימאלית למציאות מאידך, הוא פרדוקסאלי בהגדרה ומתוקף היותי חלק אינטגראלי מחוויה זו, הסובייקטיביות גוברת ולכן הניסיון הוא פרדוקסאלי שבעתיים. חלק ממורכבות זו קשורה לניסיון להעביר תחושות ממני לעולם בעזרת מילים; ותחושות, כידוע, "מתחילות היכן שהמילים נגמרות". לברור ולמצוא מילים במקום שאין מילים זהו ניסיון מתיש.

סביר להניח שלו הנועץ היה נדרש לתאר את אותו מפגש ייעוצי הוא היה מתאר חוויה שונה לחלוטין, לפחות מבחינה רגשית, ודאי מבחינת המחשבות שעברו בראשו ברווחים שבין המילים. אולי זו הבעיה - העובדה שכל משתתף בסיטואציה חווה אותה באופן ייחודי ושונה מהאחר. אולי זה הקסם - בו כל משתתף בוחר לאיזה מרכיב בסיטואציה להתייחס וכיצד להתייחס אליו. לבטח מרתק הוא התהליך בו מתעצבת החוויה הסובייקטיבית. מה שבטוח הוא שאין אמת אחת אובייקטיבית, עובדתית ונקייה.

הסיפורים והמאמרים שכתבתי במהלך השנים הם האמת שלי ואין לי אחרת בילתה. מה שאני כן יכולה להציע, זו הרכנת ראש בהבנה שכמוה ישנן אמיתות רבות נוספות ושונות, יקרות ערך ומעניינות לא פחות, אם לא יותר משלי. הבעיה היא שטרם נחשפתי להן. מעולם לא הועשרתי בזוויות ראיה אחרות, באמת שונה שאתגרה אותי. מה שאני כן עושה, לפני שאני משגרת מילים לחלל העולם, אני נותנת לשותפים שלי לקרוא ולהביעה את דעתם. בתמורה, אני עוברת על המאמרים שלהם ומגיבה. אבל כולנו יועצים - ארגוניים, אסטרטגיים ועסקיים- ומטבע הדברים חולקים את אותן השקפות ועמדות, כך שאנו יכולים להציע זו לזה חידודים והעמקות אבל, זה בבחינה "עוד מאותו הדבר".

אין לי מושג כמה עיניים קראו את הסיפורים והמאמרים שלי ואין לי מושג מה חושבים עליהם. מעולם לא קיבלתי משוב מקורא. עייפתי מהמעגל שלי המסתובב כמעגל סגור המזין את עצמו - את חווייתי הסובייקטיבית ותוצרי התנהגותי. אני מרגישה שזמן רב מידי כתבתי ונתקלתי בשתיקה. הגיע הזמן לשבור את מעגל ההיזון האישי ולדבר, ממש לדבר, עם העולם.