יועצת ארגונית ומנהלת שותפה בחברה
העבודה בייעוץ ארגוני היא מרתקת. פעמים רבות מדובר בתהליך שמתפתח לכיוונים בלתי צפויים, ועליי כיועצת מוטלת המשימה לכוון אותו למקומות בריאים וקונסטרוקטיביים עבור הארגון, זאת תוך שליטה מבוקרת על התהליך. דוגמה לתפנית בלתי צפויה - במקרה הזה: פאשלה ניהולית, ותהליך ייעוץ מורכב תוך כדי משבר אפשר למצוא בסיפור הבא (שכתבתי לפני כמה שנים). כמובן שהפרטים והעובדות שונו וכל קשר למציאות הוא על אחריות הקורא בלבד.
בוקר.
האוויר בהיר.
מאיר יושב כשאני נכנסת לחדרו וממלמל "בוקר טוב" רפה. זה לא אופייני כלל. מאיר תמיד מקבל את פני בחיוך. אנחנו נפגשים אחת לשבוע, במסגרת ייעוץ אישי שהוא מקבל כמנהל מחלקה.
- "בוקר טוב", אני עונה ומתיישבת.
- "קפה, כרגיל?", שואל מאיר.
- "בטח", אני מחייכת.
מאיר יוצא לבקש מהמזכירה להכין קפה. אני תוהה כיצד הוא יפתח את שיחתנו. כשהוא חוזר הוא מסדר את הניירות שעל השולחן, נתעסק במחשב ובודק את הפלאפון. אני שותקת ומסתכלת עליו, הוא עדיין עומד. אחרי מספר שניות אני מבינה שהוא לא יודע כיצד להתחיל את השיחה ושאין טעם להקשות עליו, אני צריכה לעזור לו.
- "מאיר, אתה מוכן לשבת?"
מאיר מתיישב.
- "מזמן לא נפגשנו", אני מציינת עובדה.
- "כן, לא יצא", הוא קובע לאקונית תוך שהוא מתנועע בכיסאו בחוסר נוחות ושוב עיניו נודדות למסך המחשב.
- "גם בטלפון לא דיברנו כבר חודש", אני ממשיכה בציון העובדות.
- "כן, לא היה ממש על מה לדבר", הוא ממשיך באותו קו.
- "מאיר, אנחנו עובדים כבר שנתיים יחד ועוד לא קרה שהייתה לנו הפוגה כל כך גדולה בתקשורת בינינו".
- "כן, נכון, אבל זה קורה".
מאיר לא מוכן לפתוח ולגעת בעצם העניין, קל יותר להשאיר את העובדות על רקע יד המקרה. אבל אני לא מתכוונת לוותר.
- "מאיר, מה קרה מהפעם האחרונה שנפגשנו שגרם לנתק?".
- "לא קרה משהו מיוחד", הוא מיתמם.
- "בטוח?", אני מקשה.
- "מה כל השאלות האלו? אני לא יודע למה את מתכוונת או למה את חותרת. אולי כדאי שנתרכז בהווה?", הוא שואל בקוצר רוח.
- "יופי, בוא נתרכז בהווה. בהווה אתה ואני יושבים עכשיו יחד. אתה מרגיש חוסר נוחות, לא יודע איך להמשיך מהמקום שהפסקנו, קשה לך עם השאלות שלי ואתה רוצה לעבור לדבר על נושאים שבהם יותר נוח לך. אני, מהצד שלי, לא מוכנה לעבור הלאה ולכן אני "חופרת". אם לא נפתח את הדברים באמת, לא אוכל להמשיך לעבוד איתך. כנות תמיד חשובה בייעוץ אבל כאן היא הכרחית. לכן זו הבחירה שלך כעת : או להמשיך להיתמם ולהציג את העובדות כמשהו מיקרי ואז אני אצטרך לקבל החלטה לגבי המשך האפקטיביות של הייעוץ; או שאתה בוחר באפשרות האמיצה יותר ופותח את הקלפים".
מאיר מסיט את רעמת שערו לאחור. כבר למדתי לדעת שהתנועה הזו, הלא מודעת, מופיעה כאשר הוא מוצף רגשית וכאילו ביכולתה של התנועה לעצור את הפרץ. אני ממתינה עוד מספר שניות ומאיר מתמהמה.
- "אנחנו הולכים להיות כנים?", אני מחליטה לסייע לו.
- "כן", עונה מאיר בשפל קול.
- "יהיה לך יותר קל אם אני אתחיל?"
- "כן".
- אתה רוצה שאני אציע את הפרשנות שלי ואתה תגיב עליה?"
- "כן"
- "טוב, אני חושבת שאתה מתבייש ממני!"
מאיר מתבונן בי בריכוז, פלג גופו העליון נע דימה והוא משעין ידיו על השולחן, מולי. הוא לא עונה ומחכה בדריכות שאמשיך.
- "הפעם האחרונה שישבנו יחד הייתה לפני חודש. אח"כ הייתי שבוע בחופש, כשחזרתי מהחופשה הבנתי שבמהלך אותו שבוע עשית פשלה גדולה וסידרת לעצמך נסיעה לחו"ל על חשבון החברה. גם הבנתי שזה התגלה ועשה רעש גדול. מאז אתה מתחמק ממני ולדעתי אתה פשוט מתבייש".
שקט. מאיר כוסס את האצבע. שומעים את המזכירה מעבר לקיר. מאיר איש גדול ורחב, נראה כעת מאוד מכווץ וקטן. אני יודעת שהישירות הזו יכולה להוביל לשתי תוצאות: האחת- קלקול כל אפשרות לעבודה בינינו; והשנייה- שדרוג איכות העבודה בינינו. אבל מבחינתי אין כאן סוג של הימור, היות ואיני רואה שום אפשרות להמשך עבודה ייעוצית מבלי לפתוח את האירוע המשמעותי הזה.
אני שומרת על השקט המחלחל בינינו, בוחנת את שפת גופו של מאיר ואני יודעת שאני נכונה, בהשלמה, לכל תגובה שלו.
השקט ממשיך. אני משנה תנוחה. מאיר מזדקף בכסא לאיטו-
- "את יודעת, אני מרגיש שאני כבר לא שייך לארגון".
- "תסביר, בבקשה"
- "אפשר לחשוב מה עשיתי! יוני נסע מתחילת השנה כבר פעמיים על חשבון החברה, דודו נוסע כל חודש ואני לא צריך לפרט לך שלא כל נסיעה שלו ממש מוצדקת... ואני, בפעם הראשונה שאני נוסע הכל גועש ורועש!".
- "אולי כי ההבדל הקטן והיחיד, אבל המשמעותי, בינך ובינם הוא - שלא ביקשת ולא קיבלת אישור קודם!?", אני שואלת בלחש אך בתקיפות.
- "אל תבלבלי לי במוח", מאיר מתעצבן, "רוצים לתפוס אותי בקטנות? כי לא ביקשתי אישור? הרי ברור שאם הייתי מבקש אז היו מאשרים לי, אז על מה בדיוק המהומה? על ההליך הטכני?!"
אני נותנת למילים שלו לשקוע ואז מגיבה:
- "אתה יודע, לא ברור לי אם אתה מספר לעצמך את הסיפור הזה ובאמת מאמין בו, או שזה הסיפור שאתה מספר לי ולסביבה בתקווה שנקנה אותו. אתה מגיב כמו ילד בן 3, עונה לא לעניין, מפספס את העיקר ומאוד מופתע לגלות, פתאום, שיש חשיבות להליכים פורמאליים- ארגוניים". "באמת הפתעה", אני מוסיפה בציניות.
- "כן, אני מופתע מאוד לגלות שהארגון מתעסק בטפל ולא בעיקר. אין בעיה עם מהות הנסיעה, יש רק בעיה שלא ביקשתי רשות, נו, באמת", הוא אומר בלעג.
- "תקשיב, מאיר, זה מבוי סתום. נראה לי שעד שלא תבין אתה מה העיקר ומה הטפל ועד שלא תחצה את המחסום שמונע ממך להודות שהמעשה שעשית חמור באופן חריג- מבחינתי זה יישאר פתוח ואני גם אגיד זאת לרמי שהוא צריך לקבל החלטה עקרונית לגבי ההמשך. אבל נקודה אחת חשובה שכדאי שתשים לב אליה- אמרת שאתה מרגיש שאתה כבר לא שייך לארגון כי הארגון הגיב בסערה להתנהלותך. אני חושבת שאתה צודק- אבל סדר הדברים הפוך. אתה כבר הרגשת לא שייך לארגון ולכן הרשת לעצמך לפעול באופן עצמאי, מבלי לשאול אף אחד ומבלי להתחשב בתהליכים המקובלים; והתגובה שספגת הייתה בדיוק, אבל בדיוק, על זה. כי מי שמרגיש שייך ולויאלי לא נוהג כך".
אני קמה מהכסא ורואה שמאיר פותח את פיו כדי לענות, לפני שהוא מספיק להוציא הגה אני חותכת :
- "מאיר, סיימנו כאן. אני חושבת שכל אחד מאיתנו מבין היטב מהי עמדתו של השני. לדעתי, כדאי שתחשוב טוב, טוב מה אתה רוצה לעשות ומה המחירים לכל דרך פעולה".
בעודי מתקדמת לעבר הדלת אני מסיימת את המשפט:
- "וחבל שלא עשית את זה לפני הנסיעה".
במדרגות המשפט האחרון שלי מהדהד באוזני. הרי אין כאן באמת טעות ולכן אין "חבל" - אנשים מכשילים את עצמם באופן לא מודע ולהכשלות הללו יש מטרות. למאיר כנראה נמאס, הוא מחפש את הדרך החוצה, אבל או שטרם ניסח זאת לעצמו ופעולותיו מעידות על כך, או שאין לו את האומץ להחליט ולעשות מעשה ואז הוא גלגל זאת לפתחו של המנכ"ל. כך או כך הוא נטש אמוציונאלית את הארגון ערב הנסיעה והעובדה שכעת דבק בגרסתו רק מחזקת זאת. הבעיה העומדת בפני כרגע היא כיצד לבשר למנכ"ל, כי זו עמדתו של מנהלו המועדף.
הכותבת היא מנהלת שותפה במכון לייעוץ ארגוני מבט מן הצד
