ד"ר ענת קופ
יועצת ארגונית ומנהלת שותפה בחברה
ב-1981 נערך בוותיקן סמינר בינלאומי, שארגנו הישועים, בנושא התהוות היקום והתפתחותו. הסמינר היה חלק ממאמץ ארוך של הכנסייה הנוצרית לצמצם את המשקעים העכורים ששררו בינה לבין הקהילה המדעית מאז משפטו המפורסם של גליליאו, אשר התקיים בדיוק באותו מקום, 348 שנה קודם לכן. הכנסייה לא טרחה לעיין מראש בהרצאתו של אחד המרצים, סטיבן הוקינג, כי אילו עשתה כן הייתה נוכחת שתוכנה עומד בסתירה להשקפת המארגנים.
חזרה 348 שנה אחורנית. על מה היה הויכוח הגדול בין הכנסייה לגליליאו? כרבים מהמשכילים בדורו צידד גליליאו בתורת קופרניקוס שהתפרסמה בשנת 1543. התורה נשענה על ההנחה המהפכנית לשעתה, שלפיה השמש נייחת ואילו כדור הארץ סב סביבה. הנחה זו סתרה את הכתוב בספר יהושוע: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון".
אבל מה שהכעיס את הכנסייה לא הייתה תמיכתו של גליליאו בהנחה זו אלא התעקשותו להציגה כתורה בדוקה ומוכחת. הצגה שכזו הפרה צו מפורש של הקרדינל בלרמיני משנת 1616, שהתירה לגליליאו לדון בתורת קופרניקוס רק כבהיפותזה. אבל, למרות שגליליאו עצמו התייחס לתורת קופרניקוס כאל השערה ולמרות שלא היו לו כל הוכחות לאמיתותה, הוא פרסם, בשנת 1632, ספר בשם "הדיאלוג על שתי השיטות הגדולות של מבנה העולם" ובו הוא שם ללעג ולקלס את הכנסייה ואף הציג את האפיפיור כדמות נלעגת. בשנת 1633 הועמד גליליאו למשפט. מהמשפט זוכרת ההיסטוריה בעיקר את האימרה המפורסמת המיוחסת לו: "ואף על פי-כן נוע תנוע". אימרה שהפכה את גליליאו לסמל של רוח האדם החופשית- הרציונאלית, מול כפייה רעיונית- אמונית.
חזרה ל-1981. הוקינג, בהרצאתו, סתר את קביעת האפיפיור, כי מוצא היקום הוא מחוץ לתחום חקירת המדע. היקום של הוקינג כפוף לחוקי אקראיות ואין לו קצה, פרוש הדבר, מבחינת הוקינג, שלאלוהים לא הייתה יד ורגל בראשית הבריאה; אלא, לכל היותר, ביכולתו לכוון את עולמנו המסוים מבין שאר המערכות האפשריות. הוקינג, בהרצאתו בכנסייה, ניסח מחדש את הגדרת התפקיד של אלוהים.
כל השתלשלות האירועים האלו (ועוד רבים אחרים שלא כאן המקום לפרט ולא אני המומחית לכך) מצביעה על המאמץ האנושי האדיר המושקע בניסיון למצוא הסבר רציונאלי לטבע ובכך לדחוק את רגלי האל.
הביולוג ריצ'רד דוקינס פרסם את ספרו השערורייתי "יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת" בשנת 2006. הוא כותב: "אני יודע שאתם לא מאמינים באיש עם זקן ארוך שיושב על ענן, אז בואו לא נבזבז עליו הרבה זמן......". זוהי מתקפה נגד הדתות והאמונה באלוהים. המצאת האל, הוא טוען, אינה פותרת את חידת הקיום, אלא רק מובילה לרגרסיה אינסופית שלה: מי יצר את האל הזה? מתי? כיצד?
דוקינס פרסם את ספרו בעידן פונדמנטליסטי דתי (שנת 2006) ולטענתו התגובה לקיצוניות דתית היא אימוץ חשיבה אחראית, קרת-רוח ומדעית הנשענת על שכלתנות צוננת. הפרדוקס הוא שדוקינס הזועם מוכיח שהוא פונדמנטליסט לא פחות מהללו שהוא מוקיע. אבל יותר מכך, דוקינס מייצג תפיסה אבולוציונית בה האדם משועבד לטבע, ממש כמו הפגאניים הפרה-מונותיאיסטיים שסגדו לעולם הטבע. התרומה העצומה של המונותיאיזם לאנושות הייתה שחרורו של האדם מכבלי הטבע. האמונה בכוח עליון על-טבעי וקודם לטבעי, הייתה שלב קריטי בשחרור האנושות משעבוד זה ומהנמכת קומתו של האדם לגובה קומתם של עולם החיות והטבע. ואילו דוקינס מנסה להשיב אותנו לאחור. במובן זה הנאורות מצויה דווקא באמונה הדתית.
פריחת הדת בעשורים האחרונים נובעת בחלקה, בדיוק מהמחנק שיוצרת הגישה המדעית-רציונאלית שהוא מייצג. הכמיהה לדת מתעצמת ככל שהרציונאליזם המדעי מתעצם. מאז אמרתו של גליליאו, בשנת 1633, ועד היום, השאלות הנשאלות זהות בבסיסן וטרם התיישבו הסתירות בין המדע לדת. באדם הנאור דחף לחפש אחר משמעות קיומית מחד ודחף למציאת הסברים רציונאליים, מאידך.
בחייו של המשכיל הדתי שזורים הדחפים המנוגדים הללו כדבר יום ביומו. הוא מניח תפילין בבוקר; מתפלל לאללה או מדליק קטורת תחת ישו הצלוב ומשם רץ לעבודתו כרופא/ חוקר פיסיקה/ מתמטיקאי או ביולוג. בכל צומת בעייתית הוא מתפלל ובאותה נשימה פונה לפתרונות מדעיים. ההימצאות בתווך, בין שתי התפיסות המנוגדות (האומנם?) דת ומדע, מזמנת קונפליקט מובנה ומתמיד. כל משכיל דתי מוצא לעצמו את הנוסחה המאפשרת לו לקיים איזון עדין בין שני התפיסות ומידי פעם הוא נזקק לכייל את האיזון.
חג החירות מזמן לי הזדמנות להתבוננות בקונפליקט ולברור היכן מצויה החירות. האם החירות מצויה בפונדמנטליזם זה או אחר? נדמה לי שהתשובה היא שהפונדמנטליזם מאפשר קיום רוחני קל יותר אך לא בהכרח חופשי יותר. ההימצאות בתווך, בחקירה, בכיול, בקונפליקט, היא מורכבת יותר ללא ספק, אך היא גם אקטיבית ובכך מאפשרת מיצוי דרגות חופש מרובות יותר. ההכרה בקונפליקט כמובנה מאפשרת סוג של חופש, גם אם לאו דווקא הקלה...
ובאנלוגיה חופשית להימצאות בתווך- שורות מתוך השיר "כרטיס ביקור" של יואב חייק:
אֲנִי מִן הַמִּזְרָח
כָּל הַשֶּׁמֶשׁ נִקְוְתָה בְּעֵינַי
וְרַגְלַי הוֹלְכוֹת וּמַעֲרִיבוֹת
.......
.......
בְּעֵינַי הַשְּׁחוֹרוֹת
חֲלוֹמוֹת בְּלוֹנְדִינִיִּים
.......
.......
שְׁחוּם עוֹר אֲנִי
בְּצִפָּרְנַי עוֹד שְׂרִידֵי אֱמוּנוֹת
כְּמוֹ סִמְטָאוֹת חֲרִיפוֹת
אֲבָל סַפְקָנוּתִי הוֹלֶכֶת וּבְהִירָה
חג חירות האמונה והדעת!
יועצת ארגונית ומנהלת שותפה בחברה
ב-1981 נערך בוותיקן סמינר בינלאומי, שארגנו הישועים, בנושא התהוות היקום והתפתחותו. הסמינר היה חלק ממאמץ ארוך של הכנסייה הנוצרית לצמצם את המשקעים העכורים ששררו בינה לבין הקהילה המדעית מאז משפטו המפורסם של גליליאו, אשר התקיים בדיוק באותו מקום, 348 שנה קודם לכן. הכנסייה לא טרחה לעיין מראש בהרצאתו של אחד המרצים, סטיבן הוקינג, כי אילו עשתה כן הייתה נוכחת שתוכנה עומד בסתירה להשקפת המארגנים.
חזרה 348 שנה אחורנית. על מה היה הויכוח הגדול בין הכנסייה לגליליאו? כרבים מהמשכילים בדורו צידד גליליאו בתורת קופרניקוס שהתפרסמה בשנת 1543. התורה נשענה על ההנחה המהפכנית לשעתה, שלפיה השמש נייחת ואילו כדור הארץ סב סביבה. הנחה זו סתרה את הכתוב בספר יהושוע: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון".
אבל מה שהכעיס את הכנסייה לא הייתה תמיכתו של גליליאו בהנחה זו אלא התעקשותו להציגה כתורה בדוקה ומוכחת. הצגה שכזו הפרה צו מפורש של הקרדינל בלרמיני משנת 1616, שהתירה לגליליאו לדון בתורת קופרניקוס רק כבהיפותזה. אבל, למרות שגליליאו עצמו התייחס לתורת קופרניקוס כאל השערה ולמרות שלא היו לו כל הוכחות לאמיתותה, הוא פרסם, בשנת 1632, ספר בשם "הדיאלוג על שתי השיטות הגדולות של מבנה העולם" ובו הוא שם ללעג ולקלס את הכנסייה ואף הציג את האפיפיור כדמות נלעגת. בשנת 1633 הועמד גליליאו למשפט. מהמשפט זוכרת ההיסטוריה בעיקר את האימרה המפורסמת המיוחסת לו: "ואף על פי-כן נוע תנוע". אימרה שהפכה את גליליאו לסמל של רוח האדם החופשית- הרציונאלית, מול כפייה רעיונית- אמונית.
חזרה ל-1981. הוקינג, בהרצאתו, סתר את קביעת האפיפיור, כי מוצא היקום הוא מחוץ לתחום חקירת המדע. היקום של הוקינג כפוף לחוקי אקראיות ואין לו קצה, פרוש הדבר, מבחינת הוקינג, שלאלוהים לא הייתה יד ורגל בראשית הבריאה; אלא, לכל היותר, ביכולתו לכוון את עולמנו המסוים מבין שאר המערכות האפשריות. הוקינג, בהרצאתו בכנסייה, ניסח מחדש את הגדרת התפקיד של אלוהים.
כל השתלשלות האירועים האלו (ועוד רבים אחרים שלא כאן המקום לפרט ולא אני המומחית לכך) מצביעה על המאמץ האנושי האדיר המושקע בניסיון למצוא הסבר רציונאלי לטבע ובכך לדחוק את רגלי האל.
הביולוג ריצ'רד דוקינס פרסם את ספרו השערורייתי "יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת" בשנת 2006. הוא כותב: "אני יודע שאתם לא מאמינים באיש עם זקן ארוך שיושב על ענן, אז בואו לא נבזבז עליו הרבה זמן......". זוהי מתקפה נגד הדתות והאמונה באלוהים. המצאת האל, הוא טוען, אינה פותרת את חידת הקיום, אלא רק מובילה לרגרסיה אינסופית שלה: מי יצר את האל הזה? מתי? כיצד?
דוקינס פרסם את ספרו בעידן פונדמנטליסטי דתי (שנת 2006) ולטענתו התגובה לקיצוניות דתית היא אימוץ חשיבה אחראית, קרת-רוח ומדעית הנשענת על שכלתנות צוננת. הפרדוקס הוא שדוקינס הזועם מוכיח שהוא פונדמנטליסט לא פחות מהללו שהוא מוקיע. אבל יותר מכך, דוקינס מייצג תפיסה אבולוציונית בה האדם משועבד לטבע, ממש כמו הפגאניים הפרה-מונותיאיסטיים שסגדו לעולם הטבע. התרומה העצומה של המונותיאיזם לאנושות הייתה שחרורו של האדם מכבלי הטבע. האמונה בכוח עליון על-טבעי וקודם לטבעי, הייתה שלב קריטי בשחרור האנושות משעבוד זה ומהנמכת קומתו של האדם לגובה קומתם של עולם החיות והטבע. ואילו דוקינס מנסה להשיב אותנו לאחור. במובן זה הנאורות מצויה דווקא באמונה הדתית.
פריחת הדת בעשורים האחרונים נובעת בחלקה, בדיוק מהמחנק שיוצרת הגישה המדעית-רציונאלית שהוא מייצג. הכמיהה לדת מתעצמת ככל שהרציונאליזם המדעי מתעצם. מאז אמרתו של גליליאו, בשנת 1633, ועד היום, השאלות הנשאלות זהות בבסיסן וטרם התיישבו הסתירות בין המדע לדת. באדם הנאור דחף לחפש אחר משמעות קיומית מחד ודחף למציאת הסברים רציונאליים, מאידך.
בחייו של המשכיל הדתי שזורים הדחפים המנוגדים הללו כדבר יום ביומו. הוא מניח תפילין בבוקר; מתפלל לאללה או מדליק קטורת תחת ישו הצלוב ומשם רץ לעבודתו כרופא/ חוקר פיסיקה/ מתמטיקאי או ביולוג. בכל צומת בעייתית הוא מתפלל ובאותה נשימה פונה לפתרונות מדעיים. ההימצאות בתווך, בין שתי התפיסות המנוגדות (האומנם?) דת ומדע, מזמנת קונפליקט מובנה ומתמיד. כל משכיל דתי מוצא לעצמו את הנוסחה המאפשרת לו לקיים איזון עדין בין שני התפיסות ומידי פעם הוא נזקק לכייל את האיזון.
חג החירות מזמן לי הזדמנות להתבוננות בקונפליקט ולברור היכן מצויה החירות. האם החירות מצויה בפונדמנטליזם זה או אחר? נדמה לי שהתשובה היא שהפונדמנטליזם מאפשר קיום רוחני קל יותר אך לא בהכרח חופשי יותר. ההימצאות בתווך, בחקירה, בכיול, בקונפליקט, היא מורכבת יותר ללא ספק, אך היא גם אקטיבית ובכך מאפשרת מיצוי דרגות חופש מרובות יותר. ההכרה בקונפליקט כמובנה מאפשרת סוג של חופש, גם אם לאו דווקא הקלה...
ובאנלוגיה חופשית להימצאות בתווך- שורות מתוך השיר "כרטיס ביקור" של יואב חייק:
אֲנִי מִן הַמִּזְרָח
כָּל הַשֶּׁמֶשׁ נִקְוְתָה בְּעֵינַי
וְרַגְלַי הוֹלְכוֹת וּמַעֲרִיבוֹת
.......
.......
בְּעֵינַי הַשְּׁחוֹרוֹת
חֲלוֹמוֹת בְּלוֹנְדִינִיִּים
.......
.......
שְׁחוּם עוֹר אֲנִי
בְּצִפָּרְנַי עוֹד שְׂרִידֵי אֱמוּנוֹת
כְּמוֹ סִמְטָאוֹת חֲרִיפוֹת
אֲבָל סַפְקָנוּתִי הוֹלֶכֶת וּבְהִירָה
חג חירות האמונה והדעת!
