(תגובה למאמר "למה במדינת ישראל לא יהיה צדק חברתי", מאת: ירון בלומנטל, המציג את עצמו כיועץ ארגוני המתמחה בהובלת תהליכי שינוי).
ירון בלומנטל יקר,
12 !
ספרתי 12 ! אירועים אישיים שלי בהם חוויתי נתינה מהאיש הקטן שלטעמך "חושב שמגיע לו הכל גם אם על חשבון הכלל".
בוא נראה :
1. כשהגעתי ארצה נכנסתי ישירות לכיתה ב'. נראיתי מוזר, השמלה שלי היתה מוזהבת וחריגה, התסרוקת שאימי עמלה עליה היתה מגוחכת בארץ, לא דיברתי מילה עברית והמורה (שרגישותה שאפה ל-0) שאלה את הילדים "מי מוכן שענת תשב לידו?". מיותר לציין שרובם גיחכו ואני, עם יסודות רעועים בשפה החדשה, הבנתי שכולם צוחקים עלי, האדמתי והזעתי. מאחור קפצה ילדה בשם נאווה איקו ואמרה: "המורה, לידי יש מקום פנוי" ובכך גאלה אותי מיסוריי. עברו 40 שנה ואני עדיין זוכרת לה את המחוה והרגישות.
2. כשהמחנכת שלי בתיכון, דיצה קליין, זיהתה שעוברת עלי תקופה לא קלה, היא הזמינה אותי אליה הביתה- הקשיבה, הכילה וכיילה- עד שווידאה שאני בסדר. זו אותה מורה, אגב, שבקושי מסתדרת עם המשכורת שלה וודאי שלא קיבלה על התמיכה בי שעות נוספות.
3. הייתי חיילת במדים כשהתהפכתי עם הרכב של אימי ליד גן- סאקר בי-ם. תוך שניות סבבו אותי כל בני הישיבה הסמוכה, הזמינו אמבולנס, הפכו את הרכב, ששכב מעוך על הכביש ועצר את התנועה והעמידו אותו ליד המדרכה.
4. כשהמב"ס גזר עלי ריתוק לשבת, הסמב"ס שלח לי שקית עם נייר טואלט תלת-שכבתי ובתוכו תחובה חבילת שוקולד. הוא ידע שאני לא מסוגלת להשתמש ב"נייר הזכוכית" הקיים וזו גם הייתה דרכו להגיד לי, שלמרות שקיבלתי ריתוק, פעלתי כשורה.
5. אחרי לידת בני, שכבתי במסדרונות בי"ח "הדסה עין כרם". כאבתי, הרעש לא אפשר לי לנוח והעומס שאב אותי. יולדת עברה לידי ותחבה לי כוס תה ליד (אפילו לא היתה לי ארונית להניח עליה את הכוס). איני יודעת את שמה, לא דיברנו כלל, אבל היא חיממה את ליבי.
6. שהבן הקטן שלי, דולב, היה בן 3, הוא הלך לאיבוד בקניון בי-ם. תוך שניות המוכר בחנות "תמנון" ארגן 2 קבוצות חיפוש, שלא נחו ושקטו עד אשר חיבקתי אותו שוב בזרועותיי.
7. כשאותו דולב למד בבי"ס יסודי, למד עימו ילד שהיה זקוק לשיעורי עזר באנגלית והוריו לא יכלו לממן זאת. מורה עירנית פנתה לאמא אכפתית וזו ארגנה מספר הורים שיצרו קופה ושילמו למורה הפרטית. אגב- לילד ולמשפחתו אין מושג עד היום שהכסף היגיע מההורים- המורה הפרטית הונחתה לומר שהלימוד הוא בהתנדבות.
8. 15 שנה אחורה- יום שישי בצהרים ואנו נוסעים לטיול שטח ראשון בג'יפ החדש שלנו, ליד בית שמש. רענן, בן זוגי, עלה על סלע ופינצ'ר 2 גלגלים. שבת באופק ואנו לבד בשטח. לפתע מגיח רכב מולנו. הנהג עצר, הבין מה קרה, לקח את רענן עם 2 הצמיגים למוסך בבית שמש, המתין עימו עד לתיקון, החזיר אותו לשטח, סייע לו להחליף את הגלגלים ואז נפרד מאיתנו לשלום. ביקשנו ממנו את הכתובת שלו כדי לשלוח לו פרחי תודה. הוא סרב לחלוטין ואמר שלא עשה שום דבר חריג ולכן לא מגיעה לו תודה מיוחדת.
9. לפני כמה שנים הסתבכתי בת"א בחיפוש אחר רחוב קטן. נהג רכב פרטי שזיהה את המצוקה שלי, הורה לי לנסוע אחריו והביא אותי ליעד. כשהודיתי לו הסתבר לי שהנסיעה כלל לא היתה בכיוון שלו והוא לגמרי עשה זאת במיוחד עבורי.
10. כשעברנו לגור בשכונת "רמות" בי-ם, אחת השכנות הביאה לי עוגה שאפתה בעצמה עם פתק "ברוכים הבאים". לא הכרתי אותה אז וגם היום אנו רק מהנהנות שלום זו לזו, הסתבר שהיא בגילה של סבתא שלי...
11. לפני כחצי שנה היתה לי שבת מלאה באורחים. ביום שישי בבוקר הלכתי למכולת של "נעמד" כדי לקנות מהקובנה המדהימים שלהם. נעמד התנצל שהם נגמרו וכשראה את אכזבתי, הוא בירר מה המיוחד בשבת הזו דווקא. כחצי שעה לפני שבת, יצאתי מהמקלחת ועל השיש במטבח מצאתי 2 קובנה עטופים. הבן שלי הסביר שנעמד אמר "לבריאות". כשנכנסתי למכולת ביום א' כדי לשלם- הוא סירב לקחת כסף.
12. בני, ברוש, חזר ממסע פולין לפני שבוע. הסבתא של אחד מחבריו נפטרה והוריו ישבו שבעה ולכן לא התפנו לכתוב לילדם מכתב אותו הילדים קיבלו, ברוב טכס, באוושויץ. המחנך שלהם, דוד דישון, חשש שהילד ירגיש שונה ומקופח ולכן הכין לו מכתב ממנו.
איני יודעת מה איתך, ירון, אבל עבורי, כל האנשים הטובים הללו, הם מלאי רגישות לצדק חברתי בהקשרו הרחב.
ונכון הוא שאולי קיימת בארץ תרבות של "תחמון הבטל"א", כדברייך, אבל מה זה כסף כאשר מיטב בחורינו תולים את נפשם מנגד ומתגייסים לצה"ל ?!
מה זה "תרבות תחמון"- כאשר בכורתי, שקד, שירתה כמפקדת בבסיס "מחווה אלון" כשכל הוויתה מכוונת לצמצום הפערים החברתיים ולצמצום פערי ההשכלה? או במילים אחרות, לצדק חברתי...
מה זה "תרבות תחמון"- כאשר ביתי השניה, דקל, משרתת כמפקדת בבסיס "חוות השומר" כשכל מעייניה נתונים לשיקום נערי מכ"ם ? או במילים אחרות, לצדק חברתי...
מה זה "תרבות תחמון"- כאשר בן זוגי, רענן, מעסיק במשרדו רואי חשבון חילוניים, ערבים ו..חרדיות, כשכולם עובדים בהרמוניה מושלמת ?
או שאחי, צלי, מעסיק ב"ארומה" בעלי פיגור שכלי כ"פיקולו" ?
זה לא צדק חברתי ??
כמה נדוש ושטוח להתייחס ל"צפצופים ברמזור" ול"עקיפת התורים"... סיפרתי למעלה על ברוש, בני, שחזר זה עתה ממסע לפולין. אחד הדברים שהוא צייןב"רשימת הדברים הכי משמעותיים של המשלחת", היתה התובנה לתוצאות ההרסניות של דעות קדומות וסטריאוטיפים. הוא נשבע לעצמו לא ליפול במלכודת הזו. והנה, אתה, ירון יקר, נופל בה. הישראלי התחמן שלך הוא גם זה המצטייר כאוכל פלאפל כשטחינה נוזלת מצידי פיו, בעת שעל ראשו מתנוסס כובע הטמבל המפורסם...ובכן, אין לי כובע טמבל ואיני זוכרת את הפעם האחרונה שאכלתי פלאפל... אבל, אופס, דעות קדומות זו מחלתו של המתבונן מבחוץ, לא ?!
כמה נדוש ושטוח להתייחס ל"צפצופים ברמזור" ול"עקיפת התורים"... הדבר שטוח כפליים כאשר זה מגיע מפיו של יועץ ארגוני המומחה לתהליכי שינוי... כל מומחה לתהליכי שינוי יודע ששינויי תרבות הם ארוכים, סזיפיים, מתחילים בקטן ואט אט מתרחבים. האמונה בשינוי היא העיקר ! האנשים הטובים בהם אני פוגשת באמצע הדרך הם ההוכחה לכך שהשינויים קיימים כבר, אומנם לא באופן מאוגד, אומנם לא באופן גורף, אבל הם בסיס טוב לבנות עליו מדינה מתוקנת !
בין האנשים היקרים הללו אני חיה, עם המון כוח ותקווה שמייצרים חשיבה אופטימית שתגשים את עצמה בסופו של דבר !
לקראת השנה החדשה, תרשו לי לסיים בציטוט של שארל דובואה :
"הדבר החשוב הוא :
להיות מסוגל בכל רגע להקריב את מה שהננו, בתמורה למה שאנו מסוגלים להיות".
