ד"ר ענת קופ
יועצת ארגונית ומנהלת שותפה בחברה
לדבר עם אנשים, לשמוע דעות שונות, לקבל פרספקטיבות חדשות, לצרף את כל החלקים לפאזל אחד שלם – זו רק ח מהעבודה שלי כיועצת ארגונית. אבל בשנים האחרונות, כשאני מנסה לתאר את החוויות האלה, אני חווה בדיוק את ההיפך.
כבר כמה שנים שאני כותבת ומפרסמת מאמרים בפלטפורמות שונות: באתר "מאמרים", באתר "רידר", ב"נטו +", בעלון "מרכז סיוע לנפגעות אונס" וכמובן באתר המקצועי לייעוץ ארגוני שלי ושל שותפתי לשעבר יעל דובר. כבר כמה שנים שאני כותבת לעולם. כמה שנים שאני יושבת מול מסך המחשב בלילות ומנסה להעביר לקוראים עלומים את חוויית הייעוץ שלי. כותבת, מוחקת, חוזרת לתקן מילה שלטעמי אינה מייצגת דיה את הסיטואציה, משתדלת לתאר מה קורה בחדר הייעוץ בין המילים, ברווחים, במבע. משתדלת להיצמד למציאות ולעובדות.
הניסיון להעביר חוויה סובייקטיבית מחד, תוך היצמדות מקסימאלית למציאות מאידך, הוא פרדוקסאלי בהגדרה ומתוקף היותי חלק אינטגראלי מחוויה זו, הסובייקטיביות גוברת ולכן הניסיון הוא פרדוקסאלי שבעתיים. חלק ממורכבות זו קשורה לניסיון להעביר תחושות ממני לעולם בעזרת מילים; ותחושות, כידוע, "מתחילות היכן שהמילים נגמרות". לברור ולמצוא מילים במקום שאין מילים זהו ניסיון מתיש.
סביר להניח שלו הנועץ היה נדרש לתאר את אותו מפגש ייעוצי הוא היה מתאר חוויה שונה לחלוטין, לפחות מבחינה רגשית, ודאי מבחינת המחשבות שעברו בראשו ברווחים שבין המילים. אולי זו הבעיה - העובדה שכל משתתף בסיטואציה חווה אותה באופן ייחודי ושונה מהאחר. אולי זה הקסם - בו כל משתתף בוחר לאיזה מרכיב בסיטואציה להתייחס וכיצד להתייחס אליו. לבטח מרתק הוא התהליך בו מתעצבת החוויה הסובייקטיבית. מה שבטוח הוא שאין אמת אחת אובייקטיבית, עובדתית ונקייה.
הסיפורים והמאמרים שכתבתי במהלך השנים הם האמת שלי ואין לי אחרת בילתה. מה שאני כן יכולה להציע, זו הרכנת ראש בהבנה שכמוה ישנן אמיתות רבות נוספות ושונות, יקרות ערך ומעניינות לא פחות, אם לא יותר משלי. הבעיה היא שטרם נחשפתי להן. מעולם לא הועשרתי בזוויות ראיה אחרות, באמת שונה שאתגרה אותי. מה שאני כן עושה, לפני שאני משגרת מילים לחלל העולם, אני נותנת לשותפים שלי לקרוא ולהביעה את דעתם. בתמורה, אני עוברת על המאמרים שלהם ומגיבה. אבל כולנו יועצים - ארגוניים, אסטרטגיים ועסקיים- ומטבע הדברים חולקים את אותן השקפות ועמדות, כך שאנו יכולים להציע זו לזה חידודים והעמקות אבל, זה בבחינה "עוד מאותו הדבר".
אין לי מושג כמה עיניים קראו את הסיפורים והמאמרים שלי ואין לי מושג מה חושבים עליהם. מעולם לא קיבלתי משוב מקורא. עייפתי מהמעגל שלי המסתובב כמעגל סגור המזין את עצמו - את חווייתי הסובייקטיבית ותוצרי התנהגותי. אני מרגישה שזמן רב מידי כתבתי ונתקלתי בשתיקה. הגיע הזמן לשבור את מעגל ההיזון האישי ולדבר, ממש לדבר, עם העולם.
יועצת ארגונית ומנהלת שותפה בחברה
לדבר עם אנשים, לשמוע דעות שונות, לקבל פרספקטיבות חדשות, לצרף את כל החלקים לפאזל אחד שלם – זו רק ח מהעבודה שלי כיועצת ארגונית. אבל בשנים האחרונות, כשאני מנסה לתאר את החוויות האלה, אני חווה בדיוק את ההיפך.
כבר כמה שנים שאני כותבת ומפרסמת מאמרים בפלטפורמות שונות: באתר "מאמרים", באתר "רידר", ב"נטו +", בעלון "מרכז סיוע לנפגעות אונס" וכמובן באתר המקצועי לייעוץ ארגוני שלי ושל שותפתי לשעבר יעל דובר. כבר כמה שנים שאני כותבת לעולם. כמה שנים שאני יושבת מול מסך המחשב בלילות ומנסה להעביר לקוראים עלומים את חוויית הייעוץ שלי. כותבת, מוחקת, חוזרת לתקן מילה שלטעמי אינה מייצגת דיה את הסיטואציה, משתדלת לתאר מה קורה בחדר הייעוץ בין המילים, ברווחים, במבע. משתדלת להיצמד למציאות ולעובדות.
הניסיון להעביר חוויה סובייקטיבית מחד, תוך היצמדות מקסימאלית למציאות מאידך, הוא פרדוקסאלי בהגדרה ומתוקף היותי חלק אינטגראלי מחוויה זו, הסובייקטיביות גוברת ולכן הניסיון הוא פרדוקסאלי שבעתיים. חלק ממורכבות זו קשורה לניסיון להעביר תחושות ממני לעולם בעזרת מילים; ותחושות, כידוע, "מתחילות היכן שהמילים נגמרות". לברור ולמצוא מילים במקום שאין מילים זהו ניסיון מתיש.
סביר להניח שלו הנועץ היה נדרש לתאר את אותו מפגש ייעוצי הוא היה מתאר חוויה שונה לחלוטין, לפחות מבחינה רגשית, ודאי מבחינת המחשבות שעברו בראשו ברווחים שבין המילים. אולי זו הבעיה - העובדה שכל משתתף בסיטואציה חווה אותה באופן ייחודי ושונה מהאחר. אולי זה הקסם - בו כל משתתף בוחר לאיזה מרכיב בסיטואציה להתייחס וכיצד להתייחס אליו. לבטח מרתק הוא התהליך בו מתעצבת החוויה הסובייקטיבית. מה שבטוח הוא שאין אמת אחת אובייקטיבית, עובדתית ונקייה.
הסיפורים והמאמרים שכתבתי במהלך השנים הם האמת שלי ואין לי אחרת בילתה. מה שאני כן יכולה להציע, זו הרכנת ראש בהבנה שכמוה ישנן אמיתות רבות נוספות ושונות, יקרות ערך ומעניינות לא פחות, אם לא יותר משלי. הבעיה היא שטרם נחשפתי להן. מעולם לא הועשרתי בזוויות ראיה אחרות, באמת שונה שאתגרה אותי. מה שאני כן עושה, לפני שאני משגרת מילים לחלל העולם, אני נותנת לשותפים שלי לקרוא ולהביעה את דעתם. בתמורה, אני עוברת על המאמרים שלהם ומגיבה. אבל כולנו יועצים - ארגוניים, אסטרטגיים ועסקיים- ומטבע הדברים חולקים את אותן השקפות ועמדות, כך שאנו יכולים להציע זו לזה חידודים והעמקות אבל, זה בבחינה "עוד מאותו הדבר".
אין לי מושג כמה עיניים קראו את הסיפורים והמאמרים שלי ואין לי מושג מה חושבים עליהם. מעולם לא קיבלתי משוב מקורא. עייפתי מהמעגל שלי המסתובב כמעגל סגור המזין את עצמו - את חווייתי הסובייקטיבית ותוצרי התנהגותי. אני מרגישה שזמן רב מידי כתבתי ונתקלתי בשתיקה. הגיע הזמן לשבור את מעגל ההיזון האישי ולדבר, ממש לדבר, עם העולם.
