המעבר מחומר לחלום :

ד"ר ענת קופ
יועצת ארגונית ומנהלת שותפה בחברה

השאלה : "למה אני כזה?", מניבה התנהלות אנושית הנוברת בסוגיות העבר, דרך תיקיית הזיכרונות. נבירה זו גורמת לא פעם לתחושות אי נחת, הלקאה עצמית ואף אשמה. תהליך של חיפוש תשובות בזמן עבר בלבד, עלול לעורר דכאון, אלא בתנאי שנעשה בו שימוש בכדי לייצר מציאות בלתי משוחזרת.

שינוי מצוי בעתיד, בעוד התעסקות בעבר בלבד מקטינה את הסיכוי להשתנות.

זיכרון, הוא למעשה, הסיפור שאדם מספר לעצמו וככל שהשימוש בזיכרון גובר, כך הוא מתרחק ממובנו הטהור ומתעצב לכדי סיפור, שבסופו של דבר הופך להיות הנרטיב בחייו של המספר.

לפיכך, המצב הטהור ביותר של הזיכרון הוא אמנזיה.

הזיכרון עלול לשמש ככלא מחשבתי, במידה ולא משתמשים בקורטוב של שכחה וכלא שכזה אינו מאפשר לפרוץ גבולות לשדה היצירתיות ולכן הוא גורר התנהגות שמרנית ומקובעת. הזיכרון הוא הקול הראשוני המעיר הערות, משער השערות, שופט, משווה ואז - משחזר את העבר - גם לתוך ההווה וגם בהשלכות עתידיות.

בעולם העבודה, הזיכרון ברמתו הבסיסית ביותר הוא תהליך ביצוע. אדם המתמחה בתהליך ביצוע הוא למעשה "בעל מלאכה" טוב. ככזה, הוא עומד ביעדים ומפיק תוצרים צפויים וטובים. בשלב זה היכולות אותם הוא נדרש להפגין - הן דייקנות, הצמדות לנהלים ולדרך, יכולת התמדה ושליטה בחומר או במכונה. בארגון מתוקן, סביר להניח שבעל המלאכה המתפקד באופן המוצלח ביותר, יקודם. בתחילה לניהול צוות ואז לניהול מחלקה וכך הלאה.

בקצה ההיררכי העליון של הארגון מכהן מנהל- העל, שבאופן אידאלי יכולותיו הן הפוכות לחלוטין מבעל המלאכה.

הוא בעל החלום.

בעל המלאכה כבול לדרך, לשיטה, לחומר ולנהלים- או במילים אחרות, לשחזור ההיסטוריה הארגונית- ואילו מהעומד בראש הפירמידה נדרש להיות משוחרר מכבלים, כך שיוכל לייצר עתיד חדש, שונה ויצירתי.

אבל בין התפקידים הללו אין מדרגה מפרידה אחת גדולה, אלא, ככל שבעל המלאכה מטפס בהיררכיה הניהולית, כך לאט לאט, כמעט בלי משים, נדרש ממנו מעבר מחומר לחלום. כבעל מלאכה הוא ב- 100% חומר, כמנהל כצוות 80/20, כמנהל מחלקה 60/40 וכך הלאה. לעיתים, כבר בתפקיד הניהול הראשוני כבליו של בעל המלאכה לחומר יכשילו אותו; לעיתים הוא יצליח להתגבר על המכשלה הראשונה ולטשטש את כבליו הטבעיים לחומר ורק עם התקדמותו בדרגים הדבר יצוף ויחסום; ולעיתים, די נדירות, בעל המלאכה יצליח לחצות את המעבר באופן מוצלח.

אם כך המכשלה הגדולה ביותר של האדם במעבר מחומר לחלום הוא האדם עצמו – היסטוריית בעל המלאכה שלו, הכבלים שלו והסיפור שבחר לספר לעצמו המהווה את הנרטיב של חייו.

"נתרגלו עיני אדם לאור נר קלוש ושוב לא תוכלנה להישיר מבט טוהר אל אור השמש" 

("הכנפיים השבורות" / ג'ובראן חליל ג'ובראן)